"הוא היה פטריוט ציוני". "כל העניין שלו היה רק להילחם עבור ארץ ישראל". אלה המילים בהן בחר דוד, לתאר את חתנו – רפאל אליאס מושיוף זכרו לברכה, אשר נפל ברצועת עזה, יחד עם עשרים מאחיו לנשק, באסון ששבר אתמול את לב כולנו. מילים של אהבה ושל הערכה. מילים שמשקפות לא רק את האמונה של רפאל בצדקת הדרך, אלא גם את הדרך עצמה – את המסע הארוך והמרתק שעבר – מרגע עלייתו ארצה עד שנטמן אמש ברגבי אדמת הקודש של החלקה הצבאית בהר הרצל. מסע מארץ הולדת לארץ מולדת. מסע יהודי, ציוני וישראלי במובן הכי עמוק ושורשי של המילה. מסע אל חיק העם, אל חיק המדינה.

רפאל נולד בקולומביה כנין ליהודי פליט שואה, והיה רק בן 12 כאשר הוא, אמו ז'קלין ושני אחיו הצעירים – החליטו לעלות לישראל. לימים אהבת המולדת והחיבור העמוק לעם היהודי הניעו את רפאל להתגייס ליחידה מובחרת – גדס"ר גבעתי, ולדחוף לשירות משמעותי גם את אחיו – שהתגייסו שניהם לסיירת צנחנים.

מכובדיי, לכולנו היה לפחות רגע אחד כזה במאה ועשרה הימים האחרונים. רגע שבו שומעים או קוראים את שמות החללים שהותרו לפרסום, ופתאום הלב מחסיר פעימה. שם מוכר. פנים מוכרות. משפחה מוכרת. אתמול בבוקר, שוב פגש אותי רגע כזה, כשראיתי את שמו ופניו של רפאל בין שמות הגיבורים שנפלו. רפאל האהוב, היקר לנו כל כך, המסור למשפחתו, להדס רעייתו ולריי – בנו בן השנה. רפאל – הסטודנט המוכשר, המבריק, שהתקבל לתוכנית "מושל" היוקרתית, סיים בהצטיינות את לימודיו, והחל לעבוד ברפא"ל. רפאל שזכיתי ללוות מקרוב ולתמוך בו ובאחיו בהליך הגיור אותו עברו.

רפאל שהיה בדמותו הוכחה חיה וחותכת לצדקתו ולנחיצותו של חוק השבות, ולהיותו אחד מהיסודות שלנו כמדינה יהודית. רפאל איננו, והנה מפאר עוד שם את מצבת הגבורה של עמנו; מפאר – כי לצד היגון העמוק, אנחנו לא שוכחים כמה אנחנו גאים בבנותינו ובנינו שנפלו במערכה שאין צודקת ממנה.

מודיעי צה"ל נקשו ביומיים האחרונים על דלתות עשרים וארבע משפחות – מכל קצוות הארץ, כשבפיהם הבשורה המרה מכל. כ"ד חללים, הטובים שבטובים, הגיבורים שבגיבורים, שיחד עם כלל החללים והנרצחים במערכה הקשה הזאת משקפים את דמותנו היפה. את הפסיפס הישראלי – המרהיב, הכואב, הגאה. מכל רחבי הארץ, מכל קהילה, משלל אורחות חיים, תפיסות עולם, אמונות ודתות; ותיקים ועולים מכל קצות תבל – מיכל ואני שומעים בביקורי התנחומים מגוון כל כך גדול ומפעים של שפות לצד העברית: אנגלית, צרפתית, אמהרית, ספרדית, ערבית, רוסית, ושלל שפות ממדינות ברית המועצות לשעבר – וכולן בעצם שפה אחת מרגשת – ישראלית. כולם אוהבי העם. כולם אוהבי אדם. כל-כולם אהבת ישראל שאין שנייה לה!

אנחנו מחבקים מכאן את משפחותיהם, ונושאים תפילה חרישית: שרק נהיה ראויים.

בשבוע שעבר שמעתי את דבריו של יוני הכהן – מפקד גדוד 890 בצנחנים, אשר נשאל איך הלוחמים שלו מתמודדים עם השהייה הארוכה כל כך בשטח, ועם נפילתם ופציעתם של רבים מחבריהם. הוא ענה תשובה שמבחינתו נשמעה כאילו היא מובנת מאליה, אבל אותי היא טלטלה. הוא אמר: "כל לוחם בגדוד מחזיק בווסט שלו תמונה של אחד החטופים. וכל פעם שהוא מרגיש קושי, או שהוא שואל את עצמו שאלה, הוא מסתכל על התמונה ומבין מה הוא עושה ולמה אנחנו פה הרבה זמן". "וזה", אמר יוני, "נותן לנו הרבה כוח".

כבר מאה ועשרה ימים שכולנו, ממש כמו הלוחמים של יוני המג"ד, נושאים את תמונות החטופים על לוח ליבנו, ועמן תמונות נוספות שמלוות אותנו ועומדות לנגד עינינו, יום-יום, שעה-שעה. בקשות, קריאות, לפעמים אפילו צוואות, של בנות ובנים אהובים, של משפחות שכולות, של פצועים, של משפחות חטופים. ואנו, כולנו, ובמיוחד נבחרי הציבור, שהתברכנו בעם שכזה, בדור שכזה, שואלים ומחויבים לשאול את עצמנו כל העת: מה אנו עושים כדי שנהיה ראויים להם? כדי שנהיה ראויים להקרבתם. כדי שנהיה ראויים לגבורתם. כדי שנהיה ראויים לזכרם. כדי שנהיה ראויים.

"השאלה היא לא מה מגיע לי. אלא – איך אני, בכל רגע ורגע, יכול לתת יותר למען העם והמדינה?" כך כתב יוסי הרשקוביץ להוריו, לפני שנפל בקרב. לתלמידיו בבית הספר הוא שלח סרטון. "אני מבקש בקשה אישית", הוא אומר בו, "לא להגיד לשון הרע על עם ישראל". כך גם רועי דאוי, שהוריו הראו לי את ההודעה האחרונה שכתב: "אם למות אז רק ככה. זו ארץ ישראל שלמענה אני עושה את זה". וסלמאן חבקה מיאנוח ג'ת – מפקד גדוד 53 של עוצבת ברק, שלפני שנפל בקרב, אמר: "כוחנו באחדותנו. אין לנו ברירה אחרת. זו העת להיות ביחד ולהוביל לניצחון".

ורוז לובין, לוחמת מג"ב, חיילת בודדה, אשר נפלה על משמרתה בירושלים; וקודם לכן, אמרה: "דורות חלמו להגיע לירושלים ולנו יש את הכבוד להגן עליה". ואיציק אזולאי, שכתב אחרי שבנו יוחאי נרצח במסיבה ב'רעים': "אם המחיר הכבד של אובדן בני היה למען אחדות העם, אני מוכן לקבל אותו בכניעה ואהבה". ודן גנות, מראשוני השוטרים שהוקפצו לדרום בשבת הארורה, בבשיר אהבה שכתב למדינה: "מוכן למות למענך". ודני שטיינברג, אביו של יהונתן – מח"ט הנחל שנפל – אשר סיכם את מורשתו במילים: "מסירות למען כלל ישראל, הקרבה למען המולדת, ביטול האני הפרטי למען הכלל".

זוהי, מכובדיי, צוואת הנצח של טובי בנינו ובנותינו הפונים אלינו – ברגעים הקשים ביותר, בכניסה לשדה הקרב; כותבים מכתבים אחרונים, משאירים הודעות אחרונות. מצווים לנו חיים. חיים אחרים. חיים שונים מאלה שחיינו עד השבעה באוקטובר. ואני מייחל, ומתפלל, ומבקש ודורש! – שרק נהיה ראויים.

יהונתן מיצהר ויוסף מתל אביב נפלו באותו היום. "הייתי עושה אותו דבר אם הייתי יכול לבחור שוב", "נפלתי בכבוד למען עמי. אין לי חרטות", כתב יוסף גיטרץ בהודעתו האחרונה. "אנשים אמרו לנו 'משתתפים בצערכם'", ספד מעל קברו של יהונתן – אביו, חגי לובר, והוסיף: "אני רוצה להציע תיקון: 'יחד בצערנו'… יונתן הוא כבר לא רק הבן שלנו, הוא הבן שלך – האימא בנהריה, האימא בשדרות, בתל אביב, בנחל עוז… זה עם הפאות הגדולות והחיוך הענק – הוא הבן שלכם". אשרי העם שאלה הם בנותיו ובניו! ואנחנו, כולנו, ובוודאי הבית הזה – הנבחר – צריכים להבטיח, להתחייב: להיות ראויים.

"אנחנו משפחה חזקה ועם חזק. לא ניתן לפרק אותנו", כך הבטיחה המשפחה בהלוויותיהן של ליאן שרעבי ובנותיה נויה ויהל מקיבוץ בארי. ופואד – אביו של סאמר אל-טלאלקה, שנחטף בידי חמאס ונהרג בטרגדיה שטלטלה את כולנו, יחד עם אלון שימריז ויותם חיים – ביקש ממני כשבאתי לנחם את משפחתו בחורה, בקשה אחת: "שרק נישאר מאוחדים". ואביו של אסף טובול – שנפל בקרב אחרי שהתעקש להתנדב למילואים – קרע את הלב כשביקש מכל עם ישראל: "הקרבתי את הבן שלי לא בשביל שנהיה מפולגים. בואו נתעורר. כולנו עם אחד!!". זה הצו – האחד, המאחד: לדעת לא רק להילחם יחד. לא רק למות יחד. אלא לחיות יחד, לבנות יחד, להיות ראויים – יחד.

אדוני היו"ר, חברות וחבריי הכנסת. ביום הזה, יום הולדתה של כנסת ישראל – מקדש הדמוקרטיה שלנו – חשוב לי להדגיש: אחדות אינה אחידות, אחדות אינה סתימת פיות, אחדות אינה הפסקת הדיון והוויכוח בדברים הנוגעים לליבת הקיום של המדינה, החברה והדמוקרטיה הישראלית. הבית הזה, בית המחוקקים, הוא גם מקדש הוויכוח והדיון הישראלי, והמרחב לקבלת ההחלטות המשפיעות ביותר על חיינו.

כך היה, וכך יהיה, וכך ראוי! אין לאף אחד ספק שהבית הזה יקיים בקרוב מאד את הדיונים החשובים וכנראה גם הסוערים ביותר שיש. על מלחמה ועל שלום, על היום שלפני ועל היום שאחרי, על ביטחון, על כלכלה ועל חברה, על מדיניות ותהליכים פוליטיים וציבוריים, על הסקת מסקנות והפקת לקחים, וכן, גם על תהליכי הנורמליזציה שלנו במזרח התיכון – שחמאס, חיזבאללה, החות'ים, וראש תמנון הרשע הטרוריסטי – איראן מנסים לסכל בכל כוחם.

בדיונים האלה יש מקום חשוב לקואליציה, ומקום חשוב לא פחות לאופוזיציה. אבל, כשאנחנו ניצבים ברגעים היסטוריים ועומדים בפני אתגרים שמעטות האומות הניצבות בפניהם, אני חש חובה לבטא כאן את רחשי לב העם, ולומר: יש דרך לנהל ויכוח. גם כשמתווכחים: להיות ראויים! אסור לחזור לשיח של השישה באוקטובר. אי אפשר לדבר על שינוי בַּשִּׂיחַ הציבורי, בלי שהמשכן הזה יעשה בעצמו שינוי בַּשִּׂיחַ! אי אפשר לדבר על כבוד הדדי ועל אחדות – בלי שהכנסת תיקח חלק מרכזי בשינוי. הדרישה של העם, של המשפחות, של החללים – חייבת לחלחל לְכָאן. חייבת להשתקף מִכָּאן. חייבת להפוך לְצַו החקוק על קירות המשכן הזה. זו חובתנו, כלפי העם הזה, כלפי הדור הזה. להיות ראויים.

מכובדיי ויקיריי בשם העם כולו, אני מבקש לחזק את חיילות וחיילי צה"ל וכוחות הביטחון, ולברך אותם שיצליחו במשימותיהם וישובו בשלום. אני מחזק את קבינט המלחמה בראשות ראש הממשלה. כפי שכתב מנחם בגין חודשים ספורים לאחר מלחמת יום הכיפורים, ושנים ספורות לפני שחתם על הסכם השלום עם מצרים: "זו הנחמה. יש לישראל כוח לוחם, מגן, אשר כמוהו לא היה לו מימי המכבים. ומי שהוציא את אבותינו ואותנו מעבדות לחרות, ישמור על הכוח המופלא הזה, שיקיים את זכותנו לחיי חרות בארץ ישראל".

אני מאמץ אל ליבנו את המשפחות השכולות, ומייחל שלא יידעו עוד צער, ושיגיע מזור לכאבן הנורא; ומתפלל לרפואת הפצועים הרבים כל כך בגוף ובנפש. אלה ואלה, כאמור, דורשים שוב ושוב שנהיה ראויים. לכם – אחיותיי ואחיי משפחות החטופים אני אומר: אנחנו מחויבים להחזיר הביתה כל אחת ואחד מהם ופועלים בכל דרך לשחרורם. זה חלק קריטי בַּבְּרִית בין מדינת ישראל לאזרחיה ולחייליה. עם שלם עומד אתכן בימים הנוראים האלה! החטופים ואתן בלב של כולנו – כל דקה, כל שניה!
אני מחזק גם את אחיותינו ואחינו המפונים מבתיהם בדרום ובצפון, ומייחל לשובן המהיר של המשפחות והקהילות לבתיהן – בהשקט ובבטחה.

אחרי שנפל עדי ליאון מצאה משפחתו מחברת ובתוכה דברים שכתב ומלווים אותי מאז: "אני יוצא למלחמה הזאת, בידיעה שאני לא בטוח חוזר. אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת. זה החינוך שנתנו לי הורי. בזה אני מאמין. מקווה שתזכרו אותי". בשמי, בשם כל אזרחי מדינת ישראל אני מבטיח לעדי, למשפחתו, ולכל חבריו שלעולם לא נשכח. ודורש מאיתנו: להיות ראויים.